אני חושבת שאחריות היא אחד הבסיסים לעבודת המודעות ולאושר – האושר שלי הוא באחריותי.
כשמדברים על אחריות יש כאן מוקש. המוקש הוא אשמה.
ברוב המקרים רצף האמונות הפנימיות יגיד ככה:
זה באחריותי
כלומר אני אחראי על כל מה שקורה
ואם קורה משהוא לא טוב?
זה אומר שאני אשם בזה.
אם כך עדיף לא להיות אחראי, כדי לא להיות אשם.

נראה לי שהחיבור בין אחריות לאשמה, הוא המקור המרכזי לכך אנשים לא לוקחים אחריות על מה שקורה להם. שמעתי ראיון ברדיו על מחלת הסרטן והרפואה האלטרנטיבית. בראיון נאמר, שברפואה הזו מלמדים אנשים שהכל באחריותם. המראיינת הזדעזעה: "איך אפשר להאשים אדם שהסרטן שלו באשמתו?"
הסרטן של אדם באחריותו, אך לא באשמתו.
העיסוק באשמה, שהולך ונהיה אובססיבי בעולמנו 'הפוליטיקלי קורקט', אינו תורם דבר. הוא מבזבז משאבים בחיפוש אשמים במקום להשקיע אותם בעשיה בונה.
אותו עולם גם מאמין, שאדם צריך להצליח ואם לא הצליח, הוא נכשל – וכישלונו כמובן באשמתו.

אדם שירד לעולם הזה, לא בא להצליח. הוא בא להתנסות. ולכן הוא לא יכול להכשל.
תוצאה של נסיונות להצליח, יכולה להיות כישלון. תוצאה של רצון להתנסות, תמיד תהיה הצלחה בהתנסות עצמה, בלי קשר לדבר שנולד ממנה.
הגענו לעולם כדי להתנסות, ללמוד, ואנחנו מתנסים ולומדים מכל דבר שקורה. אין זה משנה אם הוא "הצליח" או "נכשל", כי בכל מקרה "הצלחנו" להתנסות וללמוד. אין שום קשר לאשמה. ניסינו, ואם התוצאה אינה נראית לנו, ננסה שוב. ואם צריך לנסות 100 פעם, ננסה שוב. ואם חלינו בסרטן, זה כתוצאה ממשהו שניסינו ועשינו תוך כדי החיים. לכן נעצור ונבין שפעלנו בכיוון שהזיק לנו וכדאי לנסות כיוון אחר. נמשיך להתנסות בחיינו, הפעם בדרכים אחרות. השיעורים שלנו לעולם לא מסתיימים ולכן כל עוד אנחנו חיים אין טעם לבדוק מי אשם, אלא להמשיך את ה"משחק" עד סיומו.
אדם שיהיה עסוק בלחפש אשמים לדברים סביבו ובו, יפסיד את החוכמה הגדולה של גופו, נפשו ונשמתו.
ולסיום עוד דבר חשוב – השיעור שבאנו ללמוד "מחכה" לנו שנלמד אותו, אף אחד לא ילמד אותו במקומנו. זו בשורה טובה וגם בשורה רעה. כיוון שהוא אינו "הולך לשום מקום" אין צורך להלחץ ולמהר, ומצד שני לא כדאי לדחותו יותר מידי זמן.

אשמח לקבל לקבל תגובות, שאלות, הערות, תובנות וכל העולה על דעתך. תודה.
 bilha1@bezeqint.net