יום אחד כשתהיה בעוד ניסיון להתחבר לרוח בחורשה, ותחזור אל האוטו ממלמל "שום דבר לא קורה ואין לי מושג מה אני עושה כאן", אחד העצים ילטף את ראשך ואתה תדום. העולם בשניה זו יתאחד למשהו שהשכל לא יבין, אבל הגוף כמעט יפרכס אותו.
יצאת לחורשה הזו עשרות פעמים ורגע אחד, אחרי שנים של תרגול זה יקרה. מגע של ענף על הלחי יעצור את העולם לדממה מוחשית. הלב יפעם בעוצמה, הנשימה תתרחב וכל תא בגוף ידע שזה זה. רגע האחדות.
ברגע כזה תשמע את העץ אומר לך "ברוך הבא. סוף סוף אתה שומע את העולם. סוף סוף הגעת לנשימתם של כל הנמצאים.
ואתה תעמוד שם נפעם, מלא וריק יחדיו, יודע שזה הרגע המוחלט שחיפשת.
והשכל? יש סיכוי טוב שגם ברגע חסד יקומי כזה הוא לא ישתוק. הוא ימשיך בתפקידו "מה זה? אתה מדבר לעץ! אתה מדמיין, זה לא אמיתי. זהירות. אני לא מבין, מה עושים עם זה?"
זה הרגע הנהדר שבו אתה לומד שאתה זה לא השכל הטוחן שלך.
אתה זה לא השאלות שלך,
אתה זה לא הפחדים שלך,
אתה זה לא הצימצום המחשבתי.
בהבנה זו אתה תפנה לשכל ותגיד: "אני שומע אותך, אבל אתה זה לא אני ואני לא הולך לתת לך תשובות עכשיו ולא לעצור את המופלא שקורה בי עכשיו". או בקיצור אתה תגיד לו שתוק!
והשכל ישתוק. אם כי הוא ימשיך לעשות קולות בפה סגור.
ואם לא תבהל מהשכל ומהמחשבות שהוא מריץ בראשך, תוכל להשאר עם העץ ולהתלטף איתו, להקשיב לאדמה שמחייכת אליך עכשיו ומספרת לך שאתה עומד עליה מושלם ואחד כמו רגב או עלה. והאבן תגיד לך אני מכירה אותך, אתה כמוני בדיוק. והשמים ירחיבו את הלב והעורקים עד שתתמזג עם השקט.
ואחרי שתשבע ותבין שהגיע הזמן ללכת הביתה, תכנס למכונית וכל העולם יראה רחוץ וחגיגי. כל הצבעים עזים יותר, ואפילו תמרורי השלטים יחייכו אליך.
לא פשוט לחזור שותק הביתה, אך בבקשה אל תנסה לספר למישהו מידית. חכה כמה ימים. רגע כזה אינו נתפס במוחות האנשים ואי אפשר למלל אותו. חכה שלושה ימים, חודשים או שנים. מצא מישהו מאהובך שיבין.