לפני כמה חודשים ביקש ממני ידיד שאכתוב לו על האושר. הוא אמר "את אחד האנשים היחידים שאני מכיר שמסתובב בעולם מבסוט. אני גם יודע שלא תמיד היית כזו ועברת דרך ארוכה כדי להגיע לאן שהגעת. אז בבקשה תכתבי לי בקצרה איך מגיעים לאושר". הוא אמר את זה בכזו פשטות כמו ילד שסומך, שעניתי מיד כן. חשבתי כיצד לתמצת לו את הנושא וכתבתי כך: "אל תקנה את כל המחשבות שמתרוצצות לך במוח. רוב המחשבות הן אוטומטיות ואינן בהכרח הבחירה הנכונה לרגע הזה. עצור ובחר את המחשבה המתאימה למצב העכשוי".
הסתכלתי על המשפט שכתבתי – "בחר את המחשבה המתאימה למצב העכשווי" הוא נשמע לי מדויק, אבל לא ברור מספיק. כדי שאפשר יהיה לאמץ אותו, יש צורך להסביר איך הגעתי אליו וגם לספר על הקרקע שמתוכה צמח. זה בעצם מה שאני מבקשת לעשות בהמשך השיחות. אני אשתדל להבהיר מדוע המשפט הזה הוא הדרך אל האושר.
מניסוח המשפט אפשר להסיק שהדרך שאני בחרתי אל האושר ושאותה אני יכולה ללמד, עוברת דרך המודעות. זו הדרך שמתאימה לרבים בדור שלנו שמוצף בידע ובעל יכולת ניתוח שכלית – לטוב ולרע. בחינה שיכלית של מצבים גרמה לנו לאבד את הפשטות והחיבור לטבעי שבנו, מצד שני היא מאפשרת לנו לנתח סיטואציות ולבחור. לבחור בטוב עבורנו.
כאן הגענו עיקרון המרכזי שבבסיס הדברים – יכולת הבחירה שלנו. בכל רגע נתון יש לנו יכולת לבחור את הנכון ביותר עבורנו. אין לנו אפשרות להתחמק מבחירה כלשהי. כל דבר שנעשה הוא בחירה, גם לשבת ולא לעשות דבר, או לפרוץ בבכי חסר אונים זו בחירה. אם כך הדברים, כדאי שנבחר בבחירה מודעת לטובתנו.
לפעמים אנשים מרגישים שהבקשה לבחור שוב ושוב מעיקה עליהם. המחשבה לקחת אחריות על כל רגע מרפה את ידיהם ומיאשת. לכן אני מבקשת להביא מהות חשובה שאם לא נאמץ אותה לא כדאי לצאת למסע המודעות – חמלה.
חמלה אומרת קבלה שלי בכל רגע, על כל מה שיש בי. בכל מצב אני ראוי לאהבה.
חמלה אומרת שאין זה משנה מה התוצאה, כישלון או הצלחה, הכל מקובל ונסלח – ומראש. הכל חלק ממשחק החיים וכל הכבוד לי שאני מסכים לשחק אותו.
ואף יותר מכך, מנקודת המבט הנשמתית אין אפשרות להכשל. זה ממש לא משנה מה התוצאה של מה שעשיתי, בכל מקרה המטרה הושגה – התנסתי. הנשמה שלנו ירדה לכאן כדי ללכת על האדמה, ללמוד, להתנסות, לחוות ולהחכים. אם עשיתם משהו שמקדם אותה אין זה משנה מה התוצאה הארצית שלו, כי בכל מקרה היתה כאן למידה. לכן בבקשה אל תכעסו על עצמכם אם במסע המודעות נתקעתם, התעצלתם, טעיתם, פחדתם וכו', הכל חלק מהלמידה – זה מה שנקרא "הכל בסדר" או "הכל לטובה".
באחת הפגישות הגיע מטופל לחדר בשעה תשע בבוקר וצנח בעייפות על הספה. שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי ששוב הבת שלו לא שיתפה פעולה מהרגע שהתעוררה ועד שהצליח להביא אותה לגן. הוא התלונן: "נאבקתי איתה על כל דבר ואני כ"כ עייף ועוד מחכה לי יום ארוך בעבודה". שאלתי אותו אם הוא זכר את מה שדיברנו בפעמים האחרונות. הוא ענה לי: "אוף אין לי כוח כל הזמן להיות במודעות, זה מעייף". חייכתי ואמרתי: "נראה לי שהפעם מודעות היתה האופציה הפחות מעייפת". הוא צחק: "הפחד שלי סיפר לי שעדיף לדחות את המודעות, כי זה מעייף כל הזמן לשים לב, הוא לא סיפר לי מה קורה כשלא עושים זאת".
במקרה הספציפי של אותו בחור הבת שלו ביקשה את נוכחותו המלאה איתה. זה כל מה שהיא רצתה. אם הוא היה עוצר לרגע, הוא היה יכול לא "לקנות" את המחשבות שסיפרו לו על פחד מפני מודעות. הוא היה נזכר שדיברנו על זה, ואז יורד לשבת איתה כמה דקות על הרצפה, מקשיב ומחבק וכל מה שקרה אח"כ לא היה קורה. רגע אחד של "מאמץ" היה חוסך הרבה עייפות.
יש לסיפור הזה עוד פן. אחד הדברים שאותו בחור מנסה ללמוד בעולם, זה להיות נוכח במלואו ברגע ההווה. נוכח בעבודה, עם חברים ובבית. הילדה שלו רק רצתה להזכיר לו על הבוקר, שזה מה שמבקשים ממנו לעשות היום.
הפעם הוא שכח. לא נורא. השיעורים שלנו מחכים לנו גם מחר. אלו חדשות טובות וגם רעות. השיעור מחכה לנו ואין צורך להלחץ – זה החלק הטוב, והשיעור מחכה לנו והוא לא יעבור לבד – זה החלק הפחות טוב. בכל מקרה כדי ללמוד בבית הספר של החיים כדאי להיות בחמלה, סבלנות ובאהבה לעצמנו.
המשך המאמר בשלושה חלקים: חשיבה, מאגר, פחד.