לבלהה,

אני מתחבט איך לגשת לכתיבת מכתב התודה הזה כבר מספר שבועות. זה לא שאין לי על מה לומר לך תודה. זה לא שאין על מה להמליץ, נהפוך הוא. הסיבה להתחבטות הזו שלי היא שאני לא מוצא מילים שיתארו בצורה נאמנה מה המפגשים איתך היו עבורי.

אני כותב כמה מילים ומוחק. כותב משפט ומתקן. מחפש את אותו הדיוק, את זיקוק הדברים שיתארו בצורה מושלמת את מה שאני מרגיש. אני מעלה את זה על הדף ומחייך. את ההתעקשות על דיוק הדברים – את קילוף השכבות החיצוניות עד שהמהות של הבעיות, של הסוגיות, של הלבטים יעלו בחדר – את הנחלת לי. בהתעקשות מחויכת לא ויתרת לי כשהסתרתי מעצמי פחדים וכאבים בהם לא רציתי להכיר. גרמת לי להתמודד איתם, להתמודד עם עצמי, ולהיווכח שאני מסוגל להם.

 אני אגלה לך סוד קטן. מעולם הנושא הזה לא עלה קודם, אבל עכשיו מרגיש כמו הזמן המתאים. המפגשים שלנו לא היוו עבורי רק הזדמנות להיפגש איתך ולדבר על כל מיני נושאים שהטרידו אותי באותן הפגישות. המפגשים האלו היו עבורי גם הזדמנות להיפגש עם אני עצמי, בצורה מבוקרת, בלתי אמצעית ולא מפחידה. קיבלתי הזדמנות לפגוש את אותו אדם שלא העזתי לפגוש במשך שנים, ויחד עם ההכוונה וההדרכה שלך, למדתי לאהוב אותו. למדתי לאהוב את עצמי.

 על כן, אין מילים שיתארו את התודה שאני מוקיר לך ועל מה שנתת לי באהבה, הקבלה, והנתינה האינסופית שלך. פשוט מאוד – כי אני לא יכול לזקק את ההרגשה הזו למשהו מדויק…

תודה,
ע.