אני: איך משתמשים בכוח הרשתי החדש?
הדרכה: נמצאים בתוכו ולא משתמשים בו. כלומר, אל תהפכו את הכוח לאמצעי אלא היו בתוכו. היו חלק ממנו. זה הבדל עצום.
האנושות הופכת כיום כל דבר שיש לה לאמצעי למשהו אחר. זה יוצר ניצול של אנשים, פחדים, יופי טבעי, בעלי חיים, זמן ועוד. כך אדם לא נמצא בתוך הדבר עצמו אלא שומר מרחק ממנו, ומשתמש בו לצורך משהו אחר. למשל, לצורך צבירת רכוש, כוח, בטחון וכדומה. בבסיס הצבירה הזו נמצא הרצון בביטחון. להיות בטוח שלא אהיה עני, רעב, לבד, ללא בית, משפחה, קהילה. כדי להרגיש בטוחים אנשים עושים המון בלגן וצוברים המון, ובעצם מרחיקים את הביטחון הזה עוד ועוד.
במערכת שבטית/קהילתית, בה לא צוברים רכוש אלא יחסים, אין צורך בכל האמצעים האלה. במערכת כזו אדם משיג בטחון על ידי השקעה ביחסים טובים עם שאר חברי הקהילה. הוא עובד עם חברי הקהילה, מסייע להם כשהם צריכים והם מסייעים לו כשהוא צריך. הוא עובד בהווה = ביחסים ברגע זה, ופחות במחשבה על מה יהיה מחר, ואיך אני דואג שיהיה לי מספיק בטחון בו. כשאני מפחד מהמחר אני לוקח ממישהו אחר. אבל אם אני יודע שהאחר הוא המחר שלי, אני אשקיע בו. כמובן שגם בקהילה יש לעיתים מחסור, והיא דואגת לחבריה לעתיד, אבל היא עושה זאת ביחד. ביחד יש לה הרבה יותר כוח משותף ומעניק. גם קהילה היא צומת בתוך רשת חברתית של קהילות כמוה.
כל אדם הוא חלק מכמה קהילות במקביל – משפחה, שכונה, מקום עבודה, מקום התנדבות, מדינה, קהילת בעלי החיים, קהילת הישויות הרוחניות ביקום. לכן חייבים לחשוב בצורה קהילתית כוללת עבור כל העולם. חשיבה קהילתית אומרת שאין היררכיות. אין "אני טוב ממך", או "מגיע לי יותר ממך". יש תפקידים שאני עושה ותפקידים שאתה עושה. במסגרת התפקיד שלי יכול להיות שאקח אחריות גם על אנשים אחרים ואתן להם הוראות, אבל אני לא טוב מהם. אני עושה את התפקיד שלי. גם תינוקת עושה את שלה. גם אדם עם מוגבלות עושה את שלו. אין לנו מושג מה תפקידו של חולה אלצהיימר או של אדם בעל פיגור שכלי. אבל הבורא ברא את כל היצורים ונתן לכל אחד תפקיד. אדם מאושר כשהוא עושה את תפקידו. לא כאשר הוא צובר רכוש ומעמד, אלא כאשר הוא עושה את התפקיד שהוא מוכשר לו כחלק מהיותו חבר קהילה.
בקהילה אדם זוכר שהוא רשת בתוך רשת. לכן כשהוא פועל בה הוא לא חושב ב"אני" אלא ב"אנו". זו נקודה חשובה מאוד. צריך להתרגל לזה. כמו שאנחנו מודעים לכך שהגוף שלנו הוא מערכת, והרגליים או הריאות לא עובדים עצמאית, כך חברה היא מערכת של אנשים.
למשל מהפכת ME TOO"" נולדה מתוך הבנה הזו – אני לא לבד. פעם מעט מאוד נשים העזו להרים קול ולהגיד נפגעתי. כשהן כן עשו זאת החברה התייחסה להן כחריגות, כמערערות את מנגנוני הכוח ולכן גם את "הסדר הטוב". אבל כשנשים התחילו להבין שהן על רשת אינטרנטית, והרשת מלאה במיליונים כמוהן פתאום אין צורך להחזיק את הכאב לבד. המהלך לא קרה ביום אבל השימוש ברשת הצליח לעשות שינוי מהפכני. אם בעבר האשמה הופנתה כלפי הנפגעת, היום האצבע מתחילה להיות מופנית כלפי התוקף.