האטה היא הבסיס ליצירת שינוי
כדי להיות צומת מיטיב מתבקש מאיתנו לחיות מתוך מודעות למה שזורם דרכנו, מה שקיים בתוכנו, מה אנחנו מזרימים הלאה וכמובן לבחור כיצד לפעול. חיים מתוך בחירה ומודעות מצריכים יכולת לעצור את שטף החיים בצורה אקטיבית. העצירה תאפשר לנו לבחון מה קורה בתוכנו וסביבנו. כל עוד לא נדע לבצע בחירות, הרשת היא זו שתחליט מה יזרום בתוכנו ואנחנו לא נהייה אדונים לגופנו ונפשנו.
באחד הבקרים נכנס מטופל לקליניקה שלי וצנח בעייפות על הספה. שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי ששוב הבת שלו לא שיתפה פעולה מהרגע שהתעוררה ועד שהצליח להביא אותה לגן: "נאבקתי איתה על כל דבר ואני כל כך עייף ועוד מחכה לי יום ארוך בעבודה". שאלתי אותו אם הוא זכר את מה שדיברנו בפגישות האחרונות. הוא ענה לי: "אוף אין לי כוח כל הזמן להיות במודעות, זה מעייף". חייכתי ועניתי שנראה לי שהבוקר מודעות היתה האופציה הפחות מעייפת. הוא צחק ואמר: "עכשיו אני קולט שהפחד שלי סיפר לי שזה מעייף לשים לב, הוא לא סיפר לי מה קורה כשלא עושים זאת".
הבת שלו בת הארבע לא יכולה להתאים את עצמה ללוח זמנים שקבעה החברה המערבית. היא רצתה את הנוכחות שלו איתה. אם הוא לא היה כל כלו באטרף של הבוקר הוא יכול היה לעצור רגע, לרדת לגובה שלה, להקשיב ולחבק. אם הוא היה מצליח רגע לעצור כנראה שכל מה שקרה אח"כ לא היה קורה. רגע אחד של "מאמץ" היה חוסך הרבה עייפות. האטה מאפשרת לנו להגביר יעילות במקום להגביר מאמץ ומהירות.
נראה לי שרוב מי שבא אלי לקליניקה מבקש איזשהו שקט. להוריד את הווליום של הרעש הפנימי. אבל כאשר אני מבקשת מאנשים להאט את הקצב כדי שאפשר יהיה להשיג את השקט הזה הם לא מעוניינים. סיפרו לנו שלאט זה עצלני, שלאט משאיר אותנו מאחור, שלאט זה לפנסיה ושלל משפטים בסגנון זה.
היתה לי מטופלת שיום אחד הגיעה לפגישה ואמרה "נדמה לי שהידרדרתי לדיכאון. אתמול בשש בערב מצאתי את עצמי יושבת בכורסה וקוראת ספר". חייכתי ושאלתי: "את זוכרת מה ביקשת בפגיה הראשונה שלנו?" "ביקשתי שקט ורוגע" היא ענתה וחייכה. היא ביקשה רוגע אבל ברגע שהיא השיגה אותו למוח היתה רק פרשנות אחת למצב – דיכאון. מבחינתו של המוח המודרני אדם שפוי לא יושב בנחת על הכורסה.
לא מזמן גיליתי שקיימת בעולם תנועה בשם "תנועת האטה". היא התעוררה באירופה בשנות השמונים של המאה העשרים ומשם ממשיכה להתפשט, לאט. הרעיון הוא להאט את קצב החיים, לא על ידי חזרה אחורה לצורת חיים ללא טכנולוגיה אלא לשנות את התפיסה שמהיר יותר הוא תמיד טוב יותר. לעשות את הדברים בדרך נכונה יותר ולהעדיף איכות על פני כמות בעבודה, באוכל, הורות, קניות וכל אספקט אחר של החיים.
אני מאוד ממאמינה בזה. כדי לחיות טוב ונכון יותר אנחנו צריכים להפעיל מודעות למה שקורה לנו. עיסוק אין סופי לא מאפשר לנו לבחור לאן להפנות את המודעות ולא משרת אותנו אלא את מי שמרוויח מאיתנו. הוא מפעיל עלינו כוח ועושה כסף על חשבון הרווחה שלנו. אם נאט נוכל לשים לב למה בעצם אנחנו באמת צריכים ולא ניתן את האנרגיה לכוחות שמרוויחים על חשבוננו.
תחשבו למשל על מהפכה שיצרו שני וי כחולים. לפני המצאת הוי הכחול של וואטסאפ הגבנו להודעה לפי הצורך או כשהיה נוח לנו. מישהו המציא את הוי הכחול כדי לגרום לנו אי נעימות אם לא נענה. כך נכנס יותר פעמים לוואטסאפ, נייצר יותר תגובות בכל יחידת זמן וגוגל יהיו מי שירוויחו מזה. בהתחלה רובנו התלהבנו מההמצאה, התרגלנו אליה וכבר לא חושבים שאפשר אחרת.
האם זה מתאים לגופנפש שלנו?
לא בטוח.
אנחנו יכולים להגיד לא מתאים לנו כל הדבר הזה?
גם לא בטוח, אבל כדאי לשים לב מה זה עושה וגם לשים גבולות כדי לשמור עלינו.
כדי שנוכל לנתב את האנרגיה שלנו למקומות שמיטיבים איתנו. להספיק יותר באיכות ולא בכמות, לבזבז פחות כסף, לפנות יותר זמן למשפחה ולדברים שעושים לנו שמח. רוב האנשים חושבים שכדי להגיע לשם צריך להתאמץ יותר, ואני אומרת – צריך להאט. כשנאט נעשה פחות דברים מיותרים. נהיה יותר רגועים ונבזבז פחות אנרגיה על ניסיונות להירגע. נהיה נוכחים ונצטרך פחות לפצות את עצמנו בעזרת אוכל או קניות. יהיה לנו יותר פנאי ונשקיע פחות כסף במוצרים שאמורים לחסוך לנו זמן.
האטה תגרום לנו לקבל החלטות לא מתוך כיבוי שרפות אלא מתוך ראיית טובתנו לטווח קצר וארוך. וכאן אני חוזרת אל הרשת. כשאני אומרת "לטובתנו" זה כולל את טובתם של הסובבים אותנו. כי אם להם לא יהיה יעיל ושמח גם לנו לא יהיה יעיל ושמח.
הדרכה: אנחנו מבקשים לדבר על האטה ומדוע היא חשובה.
כדי שנוכל להיות יחד, לרצות יחד ולפעול בצורה רשתית, יש צורך להאט. כדי שגם תינוק, זקנה, אדם חולה או מוגבל יוכלו לחיות בטוב על הרשת צריך להאט ולהתאים את הקצב למה שהם מסוגלים. אם נרוץ קדימה לא נוכל לעבוד רשתית, שיתופית וסינרגטית.
זה קשה בעולם שיצרנו היום. אנחנו מאיצים כל הזמן כי "זמן = כסף". כך לימדה אותנו הכלכלה העכשווית, הדורסנית. הבעיה שהכסף גם מתבזבז במהירות במידה שהוא מיוצר על ידי המהירות. אם הכל היה קורה בנחת ורוגע לא היה צריך לייצר כל כך הרבה כסף, לא לשמור עליו, ולהמשיך להשיג עוד ועוד.
זמן ממש לא שווה כסף אלא להפך. אם נסכים להשקיע גם בזמן כמו שמשקיעים בכסף נצטרך הרבה פחות ממנו. הדוגמא הכי פשוטה היא שאנשים קונים זמן בעזרת כסף למשל אוכל מוכן, טיפול בחולים, ניקיון מרחב המגורים והעבודה. זה לא רק בגלל שהם לא רוצים לנקות אלא שאם עובד ישטוף אחריו את הכלים הוא לא יתכנת עכשיו עוד אלגוריתם. זמן של מי שמייצר שווה הרבה כסף, וזמן של עובדת ניקיון שווה הרבה פחות. אבל אז הוא צריך לשמור על הכסף, ולקנות דברים שיראו שיש לו כסף. וזה שטויות כי לא באמת צריך כל כך הרבה. אבל לשמור על פער ומידור חשוב בעיניי מי שיש לו כסף כדי לא לחלוק אותו עם מי שבאמת צריך כסף.
בואי נדמיין אפשרות אחרת זמן/יחס במקום כסף. כלומר אנשים מעניקים זה לזה יחס ולא כסף. את תתני למישהו מהזמן שלך כלומר משהו שאת יודעת לעשות או משהו שאת טובה בו. מישהו אחר יעניק לך זמן, כלומר משהו שהוא יכול לעשות. לא יהיה תיווך של כסף, כך שלכולם יהיה את אותו זמן. עשר שעות של עורך דין ועשר שעות של עוזרת בית יהיו שווים.
אני: זו אוטופיה שלא נראה לי שיכולה להתקיים. צריך תיווך על ידי כסף כדי לתת לאנשים חופש פעולה. הבעיה שכסף הופך להיות המטרה עצמה. או ליתר דיוק צבירת כסף היא לשם צבירת כוח, הרגשת בטחון, וכדי להשקיט את הפחדים.
הדרכה: נכון. כסף אמור להשקיט פחדים. הבעיה שהוא מייצר יותר פחדים ממה שהוא משקיט. אם הכל היה פשוט יותר היה גם פחות מפחיד. אם היינו מעניקים זה לזה יחס לא היינו כל כך מפחדים – לא מפחדים להישאר לבד, לא מפחדים לרעוב לבד, לא מפחדים להינטש בזקנתנו, לא מפחדים להיות בלתי נראים. הבעיה המרכזית היא לא כסף אלא הלבד. כסף הוא תחליף של יחד – כסף במקום רשת. אני לא אהיה איתך אלא הכסף שלי יהיה איתך.
אני: נשמע שהמהירות מייצרת פחד, והפחד מייצר עוד מאמץ ומהירות. זה מעגל שמזין את עצמו. אם השתכנעתם שכדאי להאט אתם בטח מרגישים די מבואסים כי ברגע זה יצרתם עוד משימה ענקית שאתם אמורים לדחוס ליום יום – המשימה להאט.
החברה המערבית מאמינה בשיפור מתמיד. זה נשמע חיובי אבל זו גם בעיה. כי גם להאט ולהיות מודע הופך להיות עוד משימה במרוץ ההשתפרות האין סופי. הכלכלה הקפיטליסטית אימצה את רעיון השתפרות לצרכיה. היא מספרת לי שאני לא בסדר כי לא התעמלתי היום, לא אכלתי ירקות ירוקים, הציפורניים שלי בלי לק ג'ל מדהים, והילד שלי מוזנח כי לא הקפצתי אותו לחוג תכנות מחשבים ועוד שניים נוספים. היא מזינה בנו הרגשת אשמה תמידית כדי שנגביר את הצריכה וכך את הגידול של המשק.
כשאני מבקשת עצירה לשם מודעות ושינוי אני לא מכוונת לשיפור שיוצר עוד הישגים. אני מבקשת לקחת את הכוח חזרה אלינו, האנשים הרגילים, כדי שהנפש והנשמה שלנו ישיגו שמחה ונחת. בבקשה אל תהפכו את ההאטה למשימה. תעשו את זה לאט. קחו לכם כמה שבועות ואפילו חודשים ותתחילו לשים סימני שאלה. אחר כך תזרמו. לכו לאן שזה יוביל.
הדרכה: אנחנו מבקשים להוסיף משהו. כדי להאט כדאי שתיפרדו מהפרדיגמה שגורמת לכם לצרוך כוח. אתם לא אמורים לצרוך כוח אלא להיות בכוח. הכוח קיים וזורם ואתם בתוכו. אין צורך לחפש אותו, לשאוף אליו כי הוא קיים. ככול שתרפו ולא תתאמצו להשיג אותו כך הוא יוכל להיות אתכם בפשטות. לא תבזבזו כוח כדי לצרוך עוד כוח.
כוח קיים בכל דבר ואתם במגעכם עם הדבר חוברים לכוח שבו והוא חובר לכוח שבכם. אוויר, מים, צמח, אדם, חיה וכדומה. אבל אם אתם צורכים מים, או חיה אתם לא חוברים אל הכוח שבהם, אלא אתם צריכים לצרוך את הכוח שבהם. ההסכמים שלכם עם העולם הוא הסכם של צריכה: אני אתן משהו ואקבל בתמורה בדיוק את אותו ערך. אני לא אקבל יותר ואני מקווה שגם לא פחות. אתם מודדים כל הזמן האם קיבלתם את מה ששילמתם. המון משאבים וכוח מתבזבזים כך.
אם הייתם מניחים על הקרקע את מה שיש לכם ולוקחים את מה שאתם צריכים לא הייתם מתאמצים כל כך. הייתם מניחים את מה שיש לכם ולא שומרים למקרה שתצטרכו אחר כך. הייתם לוקחים את מה שקיים כרגע לידכם ולא מתאמצים להשיג עוד.
זה מבקש מכם להאמין – שאם יש קהילה סביבי אז יהיה לי,
ושאני לא לבד ואני סומכ/ת על האנשים שסביבי ועל העולם שסביבי,
ואם אין לי משהו כרגע אז זה בסדר כי יש משהו אחר,
ויותר מאוחר יגיע מה שאני רוצה או לא, וגם זה בסדר,
ולוקח זמן לי ולדברים שסביבי, וזה בסדר.
הרי בין כה וכה זה מה שקורה. אתם רוצים דברים ולעיתים יש לכם אותם ולעיתים לא. לעיתים הם מגיעים בזמן ולעיתים לא. אבל אתם מתאמצים לקבל בדיוק את מה שאתם חושבים שאתם רוצים בזמן שאתם רוצים. לעיתים מה שאתם מקבלים זה מה שיש כרגע סביבכם וזה יכול להיות גם נפלא. למשל אם אתם רוצים חֵברה כדי לא להיות לבד. כדי להשיג את זה אתם תשקיעו מאמצים והרבה אנרגיה צרכנית. אבל אם הייתם מניחים את הצורך על הקרקע וממתינים הייתם מוצאים עוד אנשים סביבכם שמניחים על הקרקע את הצורך להיות יחד, ויכולתם לפשוט היות איתם. זה אולי לא היה בדיוק מה שהתאמצתם להשיג, זה אחרת. ואם הייתם מניחים על הקרקע גם את המחשבה שאתם יודעים הכל וצריכים לשלוט על הכל, מה שהיה מגיע היה פחות או יותר מה שאתם צריכים.
אני: מה קורה כשמניחים משהו על הקרקע?
הדרכה: הוא מונח ולא מאבד מכוחו. הוא ממשיך את קיומו הטוב והמזין. הוא יכול להזין אתכם, מישהו אחר, בעל חיים את הקרקע והאוויר. הכוח הטבעי שבו ממשיך לתת כוח.
אני: ומה קורה אם אני לא מניחה על הקרקע?
הדרכה: אז את ממשיכה לצרוך כוח כדי להשאיר אותו ברשותך. את צורכת מקום להניח אותו, את צורכת שיטה לשמור עליו, את משקיעה אנרגיה בפחד שהוא יעלם או יגמר. את משקיעה בו הרבה יותר אנרגיה ממה שיש בו עצמו. כך אתם כל הזמן במחסור של אנרגיה וצריכים להשיג עוד ועוד אנרגיה.
הגיע הזמן להרפות ולשתף. זה הדבר הבא שלכם. להרפות ולשתף. שום דבר לא שלכם, שום דבר לא יגמר ולא יעלם. מה שאתם צריכים פחות או יותר נמצא ויגיע אליכם. אם תורידו את הגדרות שסביבכם ותתנו למה שלכם להיות של מישהו אחר ומה של מישהו אחר יהיה שלכם – צריכת האנרגיה בעולם תתאים למה שאתם צריכים, ולא תצטרכו לצרוך כל הזמן כוח. הוא פשוט יהיה תמידית.
אני: מדהים להבין את הזה – אנחנו צורכים כוח במקום שפשוט להיות בכוח. שהמאמץ לצרוך כוח יוצר מחסור תמידי ומלאכותי בכוח. המחסור בכוח יוצר פחדים, ומאפשר לאנשים ולמוסדות שצברו כוח לשלוט במי שיש לו פחות. כלומר האמונה שצריך לצרוך כוח מאפשר לאחרים לשלוט בצריכת הכוח שלנו.
הדרכה: בדיוק.
אני: בעצם מה שהמדריכים אומרים זה שכדאי שנפסיק לחשוב על עצמנו כצרכנים. אנחנו לא צרכנים, אנחנו בני אדם – ישויות עצמאיות שחיות על רשת עם יתר הישויות על כדור הארץ. אין צורך בכל כך הרבה תיווך. כדי להאט אנחנו צריכים להוריד את הצריכה. להסכים פשוט להיות. להשתמש במה שאנחנו זקוקים לו, ולא להשתמש במה שאנחנו לא צריכים. לשים לב טוב טוב למה באמת אנחנו צריכים לעומת מה מספרים לנו שאנחנו צריכים.
אני ממליצה לקרוא על ההאטה באתר "Slow" של עמית נויפלד "101 דרכים להאט את החיים". אפשר גם לקרוא את הספר שלו "היסטוריה של מהירות" https://slow.org.il/
כדאי להתחיל להאט בקטנה. לעשות מה שמכניס שקט ונחת לחיים. למשל לשחרר משהו שגורם למאמץ גדול מידי, להפחית קניות של חפצים, להוריד כמה "צריכים" כמו צריך לרשום את הילד לשלושה חוגים. צריך ללכת לכל חתונה שמזמינים אותנו. צריך להספיק כמה שיותר כשנוסעים לחופשה בחו"ל. בקיצור להאט לאט.