לפני כמה חודשים ביקש ממני ידיד שאכתוב לו על האושר. הוא אמר "את אחד האנשים היחידים שאני מכיר שמסתובב בעולם מבסוט. אני גם יודע שלא תמיד היית כזו ועברת דרך ארוכה כדי להגיע לאן שהגעת. אז בבקשה תכתבי לי בקצרה איך מגיעים לאושר". הוא אמר את זה בכזו פשטות כמו ילד שסומך, שעניתי מיד כן. חשבתי כיצד לתמצת לו את הנושא וכתבתי כך: "אל תקנה את כל המחשבות שמתרוצצות לך במוח. רוב המחשבות הן אוטומטיות ואינן בהכרח הבחירה הנכונה לרגע הזה. עצור ובחר את המחשבה המתאימה למצב העכשוי".
הסתכלתי על המשפט שכתבתי – "בחר את המחשבה המתאימה למצב העכשווי" הוא נשמע לי מדויק, אבל לא ברור מספיק. כדי שאפשר יהיה לאמץ אותו, יש צורך להסביר איך הגעתי אליו וגם לספר על הקרקע שמתוכה צמח. זה בעצם מה שאני מבקשת לעשות בהמשך השיחות. אני אשתדל להבהיר מדוע המשפט הזה הוא הדרך אל האושר.
מניסוח המשפט אפשר להסיק שהדרך שאני בחרתי אל האושר ושאותה אני יכולה ללמד, עוברת דרך המודעות. זו הדרך שמתאימה לרבים בדור שלנו שמוצף בידע ובעל יכולת ניתוח שכלית – לטוב ולרע. בחינה שיכלית של מצבים גרמה לנו לאבד את הפשטות והחיבור לטבעי שבנו, מצד שני היא מאפשרת לנו לנתח סיטואציות ולבחור. לבחור בטוב עבורנו.
כאן הגענו עיקרון המרכזי שבבסיס הדברים – יכולת הבחירה שלנו. בכל רגע נתון יש לנו יכולת לבחור את הנכון ביותר עבורנו. אין לנו אפשרות להתחמק מבחירה כלשהי. כל דבר שנעשה הוא בחירה, גם לשבת ולא לעשות דבר, או לפרוץ בבכי חסר אונים זו בחירה. אם כך הדברים, כדאי שנבחר בבחירה מודעת לטובתנו.
לפעמים אנשים מרגישים שהבקשה לבחור שוב ושוב מעיקה עליהם. המחשבה לקחת אחריות על כל רגע מרפה את ידיהם ומיאשת. לכן אני מבקשת להביא מהות חשובה שאם לא נאמץ אותה לא כדאי לצאת למסע המודעות – חמלה.
חמלה אומרת קבלה שלי בכל רגע, על כל מה שיש בי. בכל מצב אני ראוי לאהבה.
חמלה אומרת שאין זה משנה מה התוצאה, כישלון או הצלחה, הכל מקובל ונסלח – ומראש. הכל חלק ממשחק החיים וכל הכבוד לי שאני מסכים לשחק אותו.
ואף יותר מכך, מנקודת המבט הנשמתית אין אפשרות להכשל. זה ממש לא משנה מה התוצאה של מה שעשיתי, בכל מקרה המטרה הושגה – התנסתי. הנשמה שלנו ירדה לכאן כדי ללכת על האדמה, ללמוד, להתנסות, לחוות ולהחכים. אם עשיתם משהו שמקדם אותה אין זה משנה מה התוצאה הארצית שלו, כי בכל מקרה היתה כאן למידה. לכן בבקשה אל תכעסו על עצמכם אם במסע המודעות נתקעתם, התעצלתם, טעיתם, פחדתם וכו', הכל חלק מהלמידה – זה מה שנקרא "הכל בסדר" או "הכל לטובה".
באחת הפגישות הגיע מטופל לחדר בשעה תשע בבוקר וצנח בעייפות על הספה. שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי ששוב הבת שלו לא שיתפה פעולה מהרגע שהתעוררה ועד שהצליח להביא אותה לגן. הוא התלונן: "נאבקתי איתה על כל דבר ואני כ"כ עייף ועוד מחכה לי יום ארוך בעבודה". שאלתי אותו אם הוא זכר את מה שדיברנו בפעמים האחרונות. הוא ענה לי: "אוף אין לי כוח כל הזמן להיות במודעות, זה מעייף". חייכתי ואמרתי: "נראה לי שהפעם מודעות היתה האופציה הפחות מעייפת". הוא צחק: "הפחד שלי סיפר לי שעדיף לדחות את המודעות, כי זה מעייף כל הזמן לשים לב, הוא לא סיפר לי מה קורה כשלא עושים זאת".
במקרה הספציפי של אותו בחור הבת שלו ביקשה את נוכחותו המלאה איתה. זה כל מה שהיא רצתה. אם הוא היה עוצר לרגע, הוא היה יכול לא "לקנות" את המחשבות שסיפרו לו על פחד מפני מודעות. הוא היה נזכר שדיברנו על זה, ואז יורד לשבת איתה כמה דקות על הרצפה, מקשיב ומחבק וכל מה שקרה אח"כ לא היה קורה. רגע אחד של "מאמץ" היה חוסך הרבה עייפות.
יש לסיפור הזה עוד פן. אחד הדברים שאותו בחור מנסה ללמוד בעולם, זה להיות נוכח במלואו ברגע ההווה. נוכח בעבודה, עם חברים ובבית. הילדה שלו רק רצתה להזכיר לו על הבוקר, שזה מה שמבקשים ממנו לעשות היום.
הפעם הוא שכח. לא נורא. השיעורים שלנו מחכים לנו גם מחר. אלו חדשות טובות וגם רעות. השיעור מחכה לנו ואין צורך להלחץ – זה החלק הטוב, והשיעור מחכה לנו והוא לא יעבור לבד – זה החלק הפחות טוב. בכל מקרה כדי ללמוד בבית הספר של החיים כדאי להיות בחמלה, סבלנות ובאהבה לעצמנו.
חלק שני – חשיבה, מודעות ובחירה
פרופ' כהנמן מתאר את החשיבה האנושית כשיתוף פעולה בין שתי טכנולוגיות:
טכנולוגיה 1 – לא מודעת ואוטומטית ולרוב השימוש בה אינו בשליטה רצונית.
הטכנולוגיה 2 – החשיבה המודעת.
"שתי המערכות פועלות באופן שונה לחלוטין זו מזו. במערכת 1 (האוטומטית) רבבות רעיונות אסוציאטיביים יכולים להתעורר במקביל, ובשבריר שנייה לעבור עיבוד ולשלוח שורה תחתונה נחרצת למערכת 2 (המודעת). במערכת 2 המסקנה תיכנס לתור ליניארי של מחשבות ורעיונות שמובילים זה לזה בקו ישר, ובקצב שלפעמים לא עולה בהרבה על קצב הדיבור….
אם המוח היה הצגה מערכת 2 היתה הדמות המשנית שחושבת בשוגג שהיא הדמות הראשית".
כשקראתי את המילים של פרופ' כהנמן המשפט האחרון הוא שהדהים אותי – "אם המוח היה הצגה מערכת 2 (המודעת), היתה הדמות המשנית שחושבת בשוגג שהיא הדמות הראשית".
כלומר החלק החושב שלנו בטוח שהוא מנהל את העניינים. הוא לא יודע שהוא די בובה על חוט בידי המערכת האוטומטית שמזינה אותו בנתונים. אנחנו חושבים שאנחנו חושבים. לא. ברוב שעות היום אנחנו חותמת גומי של מאגר נתונים אדיר ששולח מידע לפי שיטות אחסון ושליפה משלו, המבוססים על גושי רעיונות ואסוציאציות.
"לדוגמא" אומר כהנמן. "חישבו על שני אנשים: אלן ובן.
אלן הוא בחור אינטליגנטי, חרוץ, אימפולסיבי, ביקורתי, עקשן וקנאי.
בן, לעומתו, הוא בחור קנאי, עקשן, ביקורתי, אימפולסיבי, חרוץ ואינטליגנטי.
מי מהם נחמד יותר לדעתכם?"
לאלן ובן יש אותה רשימת תכונות בדיוק, אבל הן סודרו בסדר הפוך. את אלן התחלנו לתאר במילה אינטילגנטי ומערכת 1 שפועלת בצורה של הקשרים מיד מנסה לשייך את שאר התכונות אל המילה הראשונה החיובית הזו. את בן התחלנו לתאר במילה קנאי והיא זו שתשפיע על ההקשרים. יש סיכוי שאלן ישאר בענינו בחור חיובי יותר מבן.
בסדר, למדנו משהו על שתי מערכות החשיבה שלנו. עכשיו ישאל הקורא – מה כל זה קשור לעבודת המודעות ובעיקר לאושר שלי?
כל ההסבר הזה קשור בגלל עובדה מעניינת נוספת – זכות המילה האחרונה.
מערכת 1 עושה את כל העבודה מאחורי הקלעים, אבל המילה האחרונה היא תמיד של מערכת 2 (המודעת). אם המילה האחרונה שייכת למודעות יש לנו אפשרות לאמן אותה לבחון טוב יותר את הנתונים שהיא מקבלת ולתת לה יותר כוח בהחלטה.
למשל, סיפרה לי מטופלת שהיא שותה המון קפה בעבודה והגיע הזמן שהיא תפחית את הכמות. שאלתי אותה מה נותן לה הקפה. היא חשבה לרגע ואמרה "נדמה לי שהפסקה וגם רשות לקום מהכסא, להזיז את הגוף ולפטפט מעט עם החברה שלי". החלטנו שמחר היא תתן לעצמה רשות לעשות את כל זה ללא כוס קפה.
המוח התרגל לאחסן נתונים בצורה כזו, שכשיש צורך בהפסקה נוצר הקשר מידי לקפה. בדיקה פשוטה של הדברים אפשרה לה לעצור ובפעם הבאה שהיא רצתה כוס קפה היא בדקה האם בקפה היא חושקת או פשוט בהפסקה וחברה.
מערכת 2 המודעת, עצרה את ההקשר האוטומטי ואמרה – רגע, למדתי שיש אפשרות חדשה להפסקה ואני רוצה לנסות אותה.
בימים הראשונים עדיין יעלה צורך בקפה בכל פעם שהיא תרצה הפסקה, אבל אחרי כמה פעמים היא תפעל אחרת, ההתנהגות החדשה היא זו שתאוחסן במאגר.
מה שעשינו זה לאחסן במאגר הנתונים האוטומטים שלה אופציה חדשה לבחירה. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להשיג למען האושר שלנו – אופציות לבחירה. הן חיוניות ביותר לתחושת החופש שלנו ולהרגשת רווחה.
חלק שלישי – מאגר
המשפט הזה הוא תזכורת שהמחשבה שחשבתי לפני רגע היא הרגל מוחי ויש לי אפשרות לבקש מהמאגר שלי שיחפש לי נתונים נוספים לבחירה. אם כל הרעיונות שהוא יציע לי לא יתאימו למה שאני צריכה כרגע, יש לי אפשרות לחשוב ולהמציא משהו חדש מתאים יותר.
שימו לב לא לנסות להרחיק או לבטל את המחשבה שעלתה. אין טעם, כי אתם נותנים לה רק תשומת לב. המשיכו לחשוב על אופציה חדשה מבלי לנסות להרחיק את הקודמת. התעסקות בחדש תעשה את זה לבד.
פתיחת אופציה למחשבה היא פתיחת אופציה לרגש.
כל רגש שאנחנו מרגישים אינו בא כך סתם. ברוב המקרים הוא תוצאה של מחשבה שעברה בראשנו רגע קודם. אם נעצור ונתרכז, נוכל לזהות את אותה מחשבה מהירה שחלפה לה שבריר שניה לפני הופעתו של הרגש.
ערמת כלים בכיור, שהיא עובדה פשוטה, יכולה להוביל אותי למחשבה: "אוף למה תמיד משאירים לי את זה". הרגש שיגיע יהיה כעס.
אותה ערמת כלים יכולה להוביל למחשבה: "אוי מסכן האיש שלי מה שמחכה לו בכיור" הרגש שיגיע יהיה רחמים או אולי שמחה קטנה.
ערמת הכלים גם יכולה להביא למחשבה: "קדימה אם אסיים את זה מהר יהיה לי מטבח נקי ואני אוהבת שהוא כך" הרגש שיגיע יהיה נמרצות.
עובדה אחת ואין ספור אפשרויות למחשבה. תלוי בסיטואציה ובאדם החושב. חשוב לזכור שהמחשבה שתעלה תהיה אחת מהאפשרויות שיש לנו במאגר המחשבות. הרגש שיגיע בעקבותיה יהיה תואם לסוג המחשבה.
חלק רביעי – פחד
פחד הוא כלי שנועד לשמור עלינו מפני כאב. למשל בפעם הראשונה שהתנסינו במגע עם אש כאב לנו. מיד נוצר ההקשר אש = כאב. מכאן נולד גם הפחד מאש. אנחנו לא צריכים שוב להתנסות בכאב, אלא יש לנו שומר – פחד מאש. השומר חשוב מאוד להשרדות שלנו.
כיוון שהמוח שלנו הוא בעיקרו כלי השרדותי, הפחדים = השומרים, מאוד חשובים לו. סתם דברים נחמדים לא משאירים עליו רושם מיוחד.
לדוגמא, כשיצאתי מהאוניברסיטה נתקעתי בעומס תנועה בכביש 4. למחרת אחה"צ כשאצא שוב מהאוניברסיטה לאותו כביש, יהיה לי פחד שמא אתקע בעומס. ככול שהסבל בעומס התנועה יהיה גדול יותר, כך הפחד בכניסה הבאה לכביש 4 יתעצם. לעומת זאת אם נסעתי 20 פעם באותה דרך ולא קרה לי כלום, שום שמחה לא תמלא אותי. מבחינתו של המוח זו עובדה נחמדה ולא חיונית להשרדותנו.
למוח שלנו חשוב לבדוק עובדות, לקשר בניהם ולהסיק מסקנות וכל היום הוא חושב מחשבות בהתאם למה שהוא פוגש. למשל אם נכנסנו למשרד ולקוחה שהמתינה לבשה אדום ודקה אח"כ יעבור עוד מישהו לבוש אדום, מיד יצא לנו משפט: "כולם לובשים אדום היום".
באמת? כולם לובשים אדום היום? לא. אבל הקשרים, רמזים ובדיקה של השטח הם הכלים של המוח להגן עלינו.
נסו לדמיין את המוח אי שם בימים שהוא עוצב בשלב האבולוציוני. רעש בשיחים מצד ימין ותזוזת עלים מוזרה, יכולים להצביע על טורף וכדאי שנקשר בין העובדות. אחרי האבחנה שיש אפשרות לטורף בסביבה כל הגוף ידרך והפחד יריץ אותנו למקום מבטחים.
המוח שלנו בנוי להשרדות לא רק במישור הפיזי, אלא במישור היחסים הבין אישיים. כיצורים חברתיים גם ההשתלבות בשבט חשובה לא פחות. כלומר פחדים שנוצרים במישור הבין אישי נלקחים מאוד ברצינות ע"י המוח ומריצים אותנו לפעולה באותה מידה.
אחת מהמטופלות מצאה את עצמה נלחצת ומלאה רעש פנימי כשהיא יושבת בפגישות עם קבוצת אנשים. חיפשנו את המחשבה שנמצאת מאחרי הלחץ וגילינו – "הם לא רואים אותי". מתחת למחשבה כמובן ישב פחד שלא יראו אותה. אם נרד עוד קצת מתחת לפחד נמצא את הכאב שנגרם לה כשלא מבחינים בקיומה, לא רואים אותה.
מה שיש כאן זה כאב שנוצר היכן שהוא בילדות בכל פעם שהיא חשה בילתי נראית. כדי לא לפגוש שוב ושוב את הכאב הזה וכדי להגן עליה נוצר הפחד שמא לא רואים אותי.
מאותו זמן והלאה הפחד שומר עליה ובודק כל הזמן האם הדבר נכון. לרשותו עומדים חיילים – המחשבות. המחשבות בודקות כל הזמן את השטח ומחפשות סימנים לזה שלא רואים אותה. המחשבות נשמעות כך: "אני צריכה להגיד משהו עכשיו?" ו/או "הם כנראה לא יודעים שאני חכמה ומוצלחת", " אם אמשיך לשבת בשקט הם לא יראו אותי", "זה טוב שלבשתי אדום היום?" וכד'. המוח מבצע סריקה של השטח לאורך כל הפגישה ומצליב נתונים כדי להסיק מסקנות ולמנוע את הכאב.
במקרה הזה לבחורה היה ברור שאין שום קשר בין המציאות לבין הלחץ שבו היא נתונה ובקשה דרך להפסיק את המצב הזה.
כאמור בשלב ראשון זיהינו את הפחד והכאב שיושבים בבסיס הדברים – לא רואים אותי.
בשלב הבא הנחתי אותה לזהות את הלחץ הפיזי העולה תוך כדי פגישה. הלחץ הפיזי הוא
סימן שיש כרגע סערת מחשבות ללא מעצור.
השלב השלישי הוא עצירת הסערה ע"י מעבר אל הגוף. במקום לענות למחשבות בראש או לבחור מחשבות חיוביות, יש להעביר את הדברים לזירה אחרת.– זירה של הגוף. אם נשאר במוח ובמחשבות הן יגררו אחריהן מחשבות נוספות וייווצר ויכוח חדש בראש. לכן כשמזהים את הלחץ שנוצר בגוף, לוקחים אויר כדי לחוש את הגוף ולהתמרכז. רק אחרי זה מתבוננים במחשבות ואומרים "זה רק פחד שלי, זה הרגלי מחשבה בלבד וזה בסדר, זה שלי".
אני אסביר את זה שוב כי זה הפטנט הכי חשוב.
מי שלא מאומן עונה למחשבות בראש ע"י מחשבה חדשה. כלומר אם חשבתי:
"אני שונאת שהוא מאחר"
לא כדאי לי לענות לעצמי: "אבל הוא כזה, תרגעי"
כי מיד תגיע מחשבה: "אבל הוא ממש לא בסדר. מה הזמן שלי לא חשוב?" וכן הלאה.
כל מחשבה תגרור אחריה מחשבה נגדית והשיח לא יגמר. גם אוסף מחשבות חיוביות ברוב המקרים רק יעצבן ולא יעזור. לכן כדי לעצור את השיח האוטומטי הזה בראש צריך ללכת למקום אחר לגמרי. בשביל זה יש לנו את הגוף שלנו. בעולם המערבי לא הרגילו אותנו להשתמש בגוף, אלא הכל שיכלי וחבל. המרכוז שלנו, השקט שלנו, האני הרחב והשלם נמצא בגוף ולא מתרוצץ במחשבות. כדי להגיע אליו צריך לקחת אויר,לנשום ולהעביר את תשומת הלב לשם. רק כך יעצר שטף המחשבה.
אחרי שעצרנו, נשמנו כמה נשימות, או ירדנו לחוש את הבטן, רק אז יש לנו עוגן חזק לגשת למחשבות ולהזכר שאין שום קשר בינן לבין המציאות של הרגע הזה. זה הכל הקשרים, נסיונות בדיקה והצעות של המוח. אין כאן אמת מוצקה, אלא זרם מחשבתי. נשאר בנשימה ואיתה נרגע.
בהליכה אל הנשימה והבטן נוכל להיות בקבלה. קבלה של כל מה שקורה בי עכשיו. זה לא אומר שאני מסכימה עם המחשבות או עם הכעס שלי, אבל אני רואה אותם. אני לא מתווכחת איתם ולא מנסה לשנות אותם, כי הם יתווכחו איתי חזרה. אני רק הולכת אל הגוף שלי נושמת מתרחבת ויודעת שהכל בתוכי, זה רק הרגלים, אין כאן נכון או לא נכון וללא שיפוט אני נושמת את זה.
לאותה בחורה לקח הרבה זמן לתרגל את הדברים, אבל עבדנו על זה שוב ושוב. בהתחלה רק בצורה מודרכת בפגישה הלכנו אל הנשימה וקיבלנו את כל מה שבתוכה ובהמשך אחרי תרגול ועוד תרגול היא הצליחה לעשות את זה תוך כדי אירוע.
סיום
עד כאן הסבר (כמה שאפשר) קצר על המשפט שכתבתי בתחילת הכתיבה – "אל תקנה את כל המחשבות שמתרוצצות לך במוח. רוב המחשבות הן אוטומטיות ואינן בהכרח הבחירה הנכונה לרגע הזה. עצור ובחר את המחשבה המתאימה למצב העכשווי".
אם נוכל לבחור ולא ללכת על האוטומטים, הדפוסים, ההרגלים שלנו נרחיב את תחושת הבחירה. הבחירה היא עוצמתו של האדם ויחודו. היא ממלאת אותנו הרגשת יכולת וריבונות עצמית. יחד עם קבלה חומלת של כל מה שיש בי נוצרות רווחה ואושר.
אשמח לקבל תגובות, רעיונות, שאלות, תובנות וכל מה שעולה בדעתך. bilha1@bezeqint/net